הכותרת היא משפט שגור בחוגי המיינדפולנס. אין חיים בלי כאב. אבל, הסבל הרגשי שנגרם כתוצאה מהכאב הוא לא הכרחי. אפשר בלעדיו. במקרים מסוימים כאשר המקור של הכאב אינו פיזיולוגי כלל אלא רגשי בלבד, הפחתת הסבל הרגשי יכולה להוביל להיעלמות מוחלטת של הכאב הגופני. למטה אני מתאר איך השתחררתי מכאב גב כרוני שהגביל את חיי במשך למעלה מ-15 שנה באמצעות תרגול מדיטציה. רק בדיעבד הבנתי שהכאב היה תוצאה של פחד בלי שום בסיס פיזיולוגי לכאב.
כשנרשמתי לקורס וִיפַּסַּנא של תובנה ב-2003 לא העליתי על דעתי שהתמודדות מדיטטיבית עם כאב הגב עשויה להקל עלי. לא נרשמתי לקורס כדי להתמודד עם כאב הגב. אלה היו שני דברים שלא היו קשורים מבחינתי - כאב גב ותרגול מדיטציה חוץ מזה שכאב הגב הגביל את משך הזמן שיכולתי לשבת למדיטציה. הפסקאות הבאות לקוחות מתוך עבודת הדוקטורט שלי באנתרופולוגיה וסוציולוגיה: ״חוויות אוניברסאליות בישראל: על אופני אימוץ מקומיים של דרכו הגלובלית של הבּודְּהַה״. אחת משאלות המחקר היתה: איזה תהליך עובר אדם בישראל שהופך אותו למתרגל בּודְּהַה־דְהַמַּה? חלק מהתשובה היא חוויה משחררת.
ואזהרה מראש: תרגול מיינדפולנס/ויפסנא צריך להיעשות בדרך עדינה וקשובה ולא ״לדפוק את הראש בקיר״. התרגול אינו אמור לגרום סבל. אם המצב מחמיר אפשר לעצור, לשנות כיוון, להרפות. אם מתעקשים למרות שהכאב גובר והולך, עלולים לגרום נזק. לא בגלל התרגול שכל כולו הפניית תשומת לב אלא בגלל ההתעקשות לא לזוז. אז תיזהרו ותתייעצו.
"כשהגעתי בשעת ערב מוקדמת אל האתר שבו נערך הקורס, הוא נראה לי מדכא. ההזנחה של חדר האוכל שבו התנהלה ההרשמה ושל אולם המדיטציה בלטה לעין. הייתה לי היכרות מוקדמת ראשונית בלבד עם חלק קטן מהמשתתפים ומהמארגנים, כך שלא יכולתי להיות שותף לשמחה של רבים מהם על המפגש המחודש עם חברים אותם לא ראו מזמן. כאשר הגעתי לחדרי המגורים, ההתרשמות השלילית רק גברה. היו אלה חדרים של פנימיית נוער שהיו מוזנחים ומלוכלכים. מאוחר יותר, כשראיתי את סדר היום של הקורס התגנב ללבי חשש לא מבוטל משעמום. הדכדוך שחשתי הביא לכך שכבר מהארוחות הראשונות אכלתי הרבה יותר מהדרוש לי. אף שהאוכל היה פשוט וסתמי, גם כאשר אכלתי לאט והייתי מרוכז בתחושות הגופניות בעת האכילה לפי הנחיות המורים, במשך מספר ימים אכלתי הרבה יותר מצורכי. הנחמה היחידה היו המדשאות, השיחים והעצים המטופחים שמילאו את החללים שבין המבנים. אולם, ככל שהקורס התקדם והמדיטציה תפסה מקום מרכזי יותר, החשיבות של תנאי הקיום הפיזיים הלכה וירדה.
כבר בתחילת הקורס הופיעו במחשבתי שוב ושוב אירועים מכעיסים מדומיינים בלוויית אנשים מוכרים. תשומת לבי נעה בין הבטן העולה והיורדת לפנטזיות מגוונות שבאו בזו אחר זו. את ההכרה שהמשותף לכל המחשבות הללו הוא רגש של כעס סימנתי כשלב ראשון בתהליך. בכל פעם שהבחנתי בכעס המתהווה, במהירה הפנטזיה והכעס היו נעלמים. בבוקר השלישי של הקורס השתתפתי בפגישה של קבוצה קטנה יחד עם כעשרה משתתפים והמורה שארל ז׳נו. ישבנו על כסאות פלסטיק שסודרו במעגל על אחת המדשאות הרחבות בצילו של עץ וכל אחד כרצונו סיפר על חוויותיו, שאל שאלות או שתק והקשיב. לא הרגשתי צורך לשתף איש במה שעובר עלי ולא חשבתי שיש בכך עניין מיוחד. אולם, כדי לא להיראות כמי שנמצא כל העת רק בפוזיציה של חוקר שצופה, החלטתי לדבר ולחשוף את הפנטזיות הכעוסות ואת אי-הנעימות שאני חש. בדיעבד הבנתי שזה היה רגע שמדגים את הפוריות בתנועה שעשיתי במשך המחקר בין עמדתי בשדה כחוקר לעמדתי כמשתתף. המטרה של הקורס אינה להיות שמח, הבהיר לי המורה בתגובה, אלא לחוש שלמות גם כאשר חוויות לא־נעימות מופיעות. אם הבחנת שיש בך כעס, מה שעליך לעשות הוא לשים לב לתגובה שלך לכעס, ובמקרה זה לדחייה שלך אותו.
דבריו של שארל לא הפתיעו אותי אלא נשמעו כחזרה נוספת על אותן הנחיות מוכרות. רק מאוחר יותר הבנתי את החשיבות של הניסוח המדויק בנקודת זמן מסוימת של אובייקט המדיטציה הנכון לאותו רגע. כאשר חזרתי לכרית במושב המדיטציה הבא, לא באמת הבנתי מה עלי לעשות. מה משמעות ההנחיה לשים לב לדחייה שלי את הכעס? האם הכוונה היא לתחושות הגוף שבאות בעקבות הכעס או אולי לאופן הנשימה באותו זמן, או אולי למשהו אחר? במהלך המושב הופיעה תחושה של כעס פעם אחת נוספת ואחרונה למשך כל הקורס. האם עצם תשומת הלב לנשימה בין פנטזיה אחת לשנייה הספיקה כדי להרגיע את הכעס, או אולי בלי קשר לתרגול המדיטציה, הכעס מיצה את עצמו? לא הייתה בידי תשובה ברורה. בסיום הקורס החלפתי חוויות עם משתתף נוסף ומשכיל שבודהיזם הוא נושא עיסוקו האינטלקטואלי, אך גם עבורו קורס זה היה קורס וִיפַּסַּנא ראשון. לדבריו, ביום הראשון של הקורס הוא חווה כעס פעמים רבות. כמו כן, להערכתו חוויה זו הייתה משותפת לרבים מהמשתתפים הישראלים:
"לוקח זמן עד שנכנסים לריטריט, ופה בארץ הזו הרבה דברים יוצרים רגשות שליליים קשים, ופעמים רבות זה כעס. בחוץ לא רוצים לכעוס, אז מפברקים חיוך אבל נאכלים מבפנים. כאן זה עולה."
במקביל לניסיון שלי להבין מה ההנחיה אומרת, ניסיתי להחיל אותה על אובייקט אחר, אולם גם אז לא הבנתי מה עלי לעשות. במשך שנים סבלתי מכאב גב אשר הגביל את פעילותי היומיומית. במהלך הקורס שכלל ישיבות רבות וממושכות, המצב היה קשה במיוחד. הישיבה הראשונה בכל יום הייתה נעימה, אולם ממושב אחד לבא אחריו הכאבים התגברו, עד שהפכו לבלתי נסבלים משעות הצהריים ואילך. כאשר מיקדתי את תשומת הלב בנקודה הכואבת, מוקד הכאב עבר לנקודה אחרת ולא הִרְפּה. רק כשהתקתי את רעיון ההתבוננות בתגובה שלי למקור שלישי של אי-נחת (תחושת נמנום ברגליים) הבנתי כיצד הניסוח המדויק של שארל את אובייקט המדיטציה באותו שלב סייע לי.
מודטים רבים, אם לא כולם, חווים תחושות מציקות של נמנום ברגליים בעת ישיבת מדיטציה. תחושות עזות אלה שהופיעו מדי ישיבת מדיטציה לפני הקורס ובמהלכו נראו לי כתוצאה נורמאלית של ישיבה חסרת תזוזה, והפתרון היחיד האפשרי היה להחליף תנוחה כל עשרים דקות לערך. פעמים רבות גם שיניתי את סידור הכרית, כי רציתי שתחושות אלה לא יפריעו לי ואוכל להתמיד במדיטציה בלא תזוזה זמן ארוך יותר ברציפות, אך ללא הועיל. לא הצלחתי להימנע מתזוזה למשך כל ארבעים וחמש הדקות. כעת, במקום להחליף תנוחה, העברתי את תשומת לבי לתגובה שהופיעה בי ביחס לנמנום. באופן לא מפתיע, התגובה הייתה רצון שהתחושה תיעלם, אבל בנוסף הבחנתי שרצון זה קשור לחשש שאם הרגל תישאר רדומה זמן רב מדי, עלול להיגרם נזק חמור יותר כמו נמנום תמידי או נמק. מאז למדתי שחשש זה בדיוק משותף למספר רב של מתרגלים. מרגע שהבחנתי בחשש, בדקתי עם עצמי האם הוא מוגזם או שמא מתקבל על הדעת. עלה בדעתי שמספר גדול מאד של אנשים ישבו ויושבים במדיטציה, ורבים מהם, אם לא כולם, חוו נמנום ברגליהם. בלתי סביר שכתוצאה מכך הם סבלו מנמקים.
האפשרות שכיפוף הרגל חוסם את זרימת הדם עד כדי כך שיתפתח נמק הלכה ואיבדה את סבירותה. בד בבד עם השכנוע הגובר שהחשש הוא מופרך, נרגע הצורך לשנות תנוחה, ויכולתי למלא את הנחיות המדיטציה ביחס לתחושות ברגל ולבחון אותן באופן מדוקדק מרגע לרגע. התבוננות זו העלתה שמדובר בגלים מתחזקים ונחלשים של תחושות עדינות של חום, נימול ועקצוצים. היו אלה תחושות כה דקות שמצאתי את עצמי משועשע מהפחד שהן עוררו בי רק זמן קצר לפני כן. במהירה סולק לגמרי הפחד מפני השלכות עתידיות וישבתי ללא כל קושי זמן ארוך יותר מבלי לזוז. לאחר זמן מה הבחנתי שאותן תחושות רגעיות כבר אינן נחוות רק כלא-נעימות. פעמים רבות הן סתמיות ולפעמים הן אפילו נעימות. חוויות אלה היו בלתי מוכרות בעליל. אז כבר היה לי ברור שמה שהעיק עלי יותר מכל היה הפחד מפגיעה עתידית בשלמות גופנית ולא התחושות הפיזיות גרידא. תשומת הלב פירקה לא רק את התחושה האחידה, היציבה, הקבועה והלא-נעימה של רגל מנומנמת לכלל תחושות מגוונות ומשתנות עולות ויורדות, אלא כללה גם שחרור מפחד ואִפְשור של חוויות גופניות ותודעתיות שמעולם לא נחוו לפני כן. מאותו רגע ואילך, כאשר הופיעה במהלך ישיבת מדיטציה או מחוצה לה תחושה גופנית של נמנום, היא לא נחוותה יותר כחוויה מגבילה ובלתי נסבלת שדורשת פעולת תיקון מיידית. כך, במקום שתחושה גופנית לא־נעימה ופחד נלווה יגבילו אותי, שליטתי העצמית כללה גם חוויות אלה. תחושת השליטה העצמית התחזקה דרך שחרור השליטה. תהליך הפירוק שתואר כאן אינו ליניארי או מעגלי אלא מתפתל דרך סבך של קשרים אסוציאטיביים וחווייתיים. ראשית, שמתי לב לתחושות מסוימות. מכיוון שלא הצלחתי לפרקן, ניגשתי לבחון את התגובה שמתעוררת בעקבותיהן. בחינה של התגובה אִפְשרה לי לפרקה. פירוקה אִפְשר לי לשוב אל התחושות הגופניות ולפרק אותן.
רבים סיפרו לי בשעשוע על חשש דומה ועל השחרור ממנו. ברם, נתקלתי גם בגילה שהישיבה הממושכת גרמה לה נזק ארוך טווח, אשר לא הביא אותה להפסיק לתרגל. בראיון טלפוני איתה היא סיפרה לי על הקורס הראשון שלה בשיטה של גוֹאֶנְקָה ועל השפעותיו:
״מהצד הפיזי קשה נורא לשבת. למרות שאני רוקדת ואני גמישה יחסית, הכאבים היו חזקים. במשך חצי שנה אחרי הקורס הראשון עדיין היה לי מצב של נמנום בברך. זה עבר מאז. גם היום אם אשב בישיבת כובסת, הברך הימנית תכאב. יש לי בעיות בברך שלא היו לי לפני כן עד היום. זה היה חוסר אחריות מצדי אך גם מצדם. הם אמרו שכל הכאבים הם כאבים מנטאליים. ככל שאתה מסוגל להתבונן בכאב בלי להזדהות אתו, אתה יכול לשחרר. יש לי נטייה להיות פקירית.״
גם עינת העידה על עצמה כבעלת נטייה ל"פקיריות", אולם בשונה מגילה היא סיפרה לי על התמודדות מוצלחת שלה עם כאבים פיזיים ועל דאגה של המורים ביחס לישיבות הממושכות שלה. השינוי שחל בחוויית הנמנום ברגל היה בלתי צפוי ומרשים בעיניי ועורר בי אמונה באפשרות של שינויים נוספים כמו גם שאיפה לעמוד באתגרים נוספים. לכן, פניתי להתמודד עם בעיה קשה יותר שנראתה לי מאז ומעולם מעוגנת אך ורק במגבלה פיזיולוגית – הכאב בגב. סבלתי מכאבי גב שהחמירו עם השנים והובילו אותי להימנע מלשכב על הבטן ועל הגב, ומהליכה או עמידה רצופה ארוכה. היחס שלי לכאב הגב היה באופן מובן מאליו דומה ליחס לחוויית הנמנום הלא נעימה, ואף חזק יותר – רציתי שהוא ייעלם. לאחר ששמתי לב שרצון זה אינו קשור רק לתחושת הכאב אלא גם לפחד נלווה דומה מפני נזק בלתי הפיך, ניסיתי לשחזר מה יכול להיות מקור אפשרי לפחד זה. עלו בזיכרוני אבחנה רפואית של סכנה לפריצת דיסק והיסטוריה משפחתית של בעיות גב. זיכרונות אלה, הערכתי, יצרו אצלי הן את הוודאות שכל כאב גב נובע מבעיה פיזית בלבד ומהווה חלק בלתי נפרד ממבנה הגוף שלי, והן את החשש מפני נזק בלתי הפיך. פחד זה היה כה מאיים שלא אִפְשֵר לי התבוננות מרוחקת ויצר דחיפות לנקוט במעשה מיידי לסילוק הכאב.
כדי לגייס די שכנוע עצמי בטעם שיש בתשומת לב לתחושות הכאב בלא תזוזה, העליתי בדעתי שתי מחשבות. האחת היא שחלפו שנים רבות מאז אותה אבחנה ואפשר שנרפאתי מהבעיה ממנה סבלתי בעבר, והשנייה היא שראיה לריפוי זה היא העבודות הפיזיות הקשות בהן עבדתי במהלך השנים. מחשבות אלה, בלוויית השינוי שחל בתחושות הנמנום ברגל, הקנו לי את האמונה והביטחון הדרושים כדי לשים לב לכאב הגב מבלי לברוח ממנו, גם כשהכאב התמיד. הייתי נחוש לשים לב לכאב בכל פעם שהוא מתעורר ולפרק אותו בתודעתי לתחושות המיידיות הקונקרטיות. שמתי לב לתחושות הרגעיות ובעיקר להשתנותן ובין השאר להיחלשותן. היחלשות התחושות נראתה לי עד אז כבלתי אפשרית, אולם עם המשך התרגול הכאב הלך ונחלש, והזמן שהוא נמשך הלך והצטמצם.
למרות השינוי הברור וחסר התקדים הטלתי ספק בממשות התהליך ובהשלכותיו ארוכות הטווח. היה לי ברור שההתמודדות עם הכאב והפחד ימשיכו גם לאחר הקורס. הכאב הופיע שוב בהמשך הקורס, כמו גם הנמנום ברגל, אולם הם לא הטרידו את מנוחתי ולא תבעו פעולה דחופה לסילוקם המיידי. לאחר סיום הקורס ובישיבות המדיטציה הבאות כמו גם בחיי היומיום, כאב הגב והנמנום ברגל הפכו להיות חלק מאינספור תחושות נעימות ולא־נעימות שמופיעות כל העת בגוף בעת מדיטציה ושלא בעת מדיטציה. הן איבדו את מעמדן המיוחד ולכן בכל מובן מעשי נעלמו.
ועדיין לא האמנתי שהשחרור מכאב הגב הוא אמיתי. למרות שהרגשתי את זה באופן ברור בגופי, התקשיתי להאמין שזה נכון. הכיצד ייתכן שכאב גב כרוני ייעלם רק בגלל תרגול מדיטציה בן מספר ימים? רק מספר חודשים לאחר הקורס הבנתי שהיעלמותו של כאב הגב לא הייתה זמנית או שטחית אלא נצרבה בגוף ובתודעה. לא היה די בהבנה שהכאב כרוך בפחד אלא היה צורך בהתנסות גופנית בלתי אמצעית שתצרוב זיכרון גופני חדש שבו הכאב אינו גורם נזק נוסף אלא פשוט מתפוגג. במשך החודשים שלאחר הקורס התברר לי שכל הפעולות מהן נמנעתי בחיי היומיום חזרו להיות זמינות עבורי ללא כל מאמץ. אין משמע הדברים שלא חשתי יותר בכאבי גב, אלא שהם אינם מגבילים ומטרידים כשהיו. תוך כדי השחרור מצורתן המאיימת של כאב הגב והנמנום ברגל, הופיע כאב חדש שפילח את צלעותיי. בניגוד למכאובים הקודמים, הכאב בצלעות היה נקודתי, חודר, ברור וחריף. ככל ששמתי אליו לב, כך הדקירה התעצמה. היה זה כאב חדש ולא מוכר ולא הצלחתי להתבונן בו בריחוק לאורך זמן ולפרקו. למעשה, כאב זה היה כה חזק עד שנאלצתי, בחלק ממושבי המדיטציה, להחליף את הכרית בכסא. כאב זה הופיע לעתים בישיבות מדיטציה לאחר הקורס, אולם לאחר מספר חודשים נעלם ולא הופיע יותר. האם היה זה מקרה נוסף של "התניה של התרגול"?
כך, הפיתול של פרימה של דפוסים קודמים החל בנקודה אקראית מסוימת והמשיך לצומת אקראית אחרת. נקודות אלה היו אקראיות במובן שלא תכננתי אותן, ואיש לא יכול היה לכוון אותי אליהן. אך הן לא היו אקראיות כלל ועיקר אלא היוו חלק בלתי נפרד מקיומי בעולם. כל פרימה של קשר אחד בין מצב מנטאלי מסוים (פחד מאובדן השלמות הגופנית) למצב גופני מסוים (נמנום ברגל) הניע מהלך נוסף שהתפתל ממנו בצורה אסוציאטיבית וכולם סבבו סביב פעולה שחוזרת על עצמה עד אין-סוף של הפניית תשומת הלב לחוויה הרגעית גופנית או תודעתית."
קורס מיינדפולנס יכול, בין השאר, לעזור בהקלת הסבל שכאבים גופניים מחוללים גם בלי לסלק את הכאב עצמו ("Pain is inevitble. Suffering is optional"). במקרים מסוימים, בהם הכאב הוא תוצאה אך ורק של מצוקה רגשית כמו במקרה שלי, תרגול מיינדפולנס יכול להוביל במוקדם או במאוחר אף לשחרור מלא מכאבים. זה לא קל ולא פשוט, אבל אפשרי. זה לא קסם אלא תוצאה של תרגול מדויק ועקבי.
留言