top of page

מה בין כעס לחמלה מנקודת מבט פמיניסטית ובודהיסטית?

עודכן: 22 ביוני 2022

למה הדלאי לאמה היכה את שומעיו, מורי ומורות בודהה־דהמה מערביים, בתדהמה כשהיכה בשולחן בחוזקה עד שהכלים רעדו על השולחן?

למה יולדת סילקה מעליה את כל הגברים שאמרו לה מה לעשות, ועשתה את מה שהגוף שלה דרש?


קראתי הבוקר מאמר מרתק של מורת דהרמה פמיניסטית שאינה הולכת שולל אחר התפיסה הניו־אייג׳ית שאחזה בתודעתם של רבים ורבות בתקופה הנוכחית, מתרגלי בודהה־דהמה וכאלה שאינם מתרגלי בודהה־דהמה, לפיה להרגיש כעס ולבטא כעס הם מעשים מגונים, אסורים, לא־ראויים, שגויים. המאמר הוא מ-2018 אבל רק הבוקר נתקלתי בו. הרלבנטיות שלו לא פחתה.

הדלאי לאמה כעס על כך שיש מורי בודהה־דהמה שמנצלים מינית את תלמידותיהם ואמר: זה חייב להיפסק. לא כדי לפגוע בפוגעים. אלא, כדי לעצור את הפגיעה ולהציל גם את הנפגעים וגם את הפוגעים מהמעשים הפוגעניים. היולדת ידעה מה נכון לה וסירבה לקבל את המקום שהוקצה לה. היא ידעה שהיא צריכה לזוז באופן חופשי לגמרי כשהלידה לא התקדמה ולא לשכב חסרת אונים ולהמתין שהרופא יציל אותה ויזרז את הלידה.

התובנה הראשונה של הבודהה מתוך תרגול המדיטציה היתה התובנה של דרך האמצע כדרך המשחררת. זו הדרך שנמצאת בין התפיסה שיש דברים בעלי מהות קבועים ונפרדים זה מזה ובעלי ערך שעומד בפני עצמו לבין התפיסה שאין ערך לדבר בעולם והכל הבל הבלים, הדרך שנמצאת בין הסובייקטיביות לאובייקטיביות, הדרך שבין נהנתנות חסרת גבולות לבין סגפנות שנלחמת בעצמי, הדרך שנמצאת בין היאחזות לדחייה, הדרך שנמצאת בין בריחה למאבק, בין להדחיק רגשות קשים כמו כעס ולהתעלם מהם לבין להיות נשלט ומנוהל על ידיהם...






Photo by Thirdman from Pexels


כעס מופיע מעת לעת בתודעה. אין אפשרות אחרת. בתנאים המתאימים הוא יופיע, לעתים אצלו ולעתים אצלה, לעתים אצלי ולעתים אצלך. הכחשת הכעס, הדחקתו, התעלמות ממנו וניסיון לברוח ממנו אינן משחררות, אלא הן העמדת פנים ותו לא. הן משיגות אך ורק את העמקת הסבל. למשל, א/נשים שנפגעו מידיהם של אחרים וסברו שאסור להם לכעוס, סחבו איתם סבל שנים רבות עד שהם והן הרגישו שמותר להםן לכעוס. עוד לפני ביטוי הכעס, הכרח להרשות לעצמי להרגיש את הכעס. לתת לו מקום. לא לפחד ממנו. בפנים. זה שאני כועס אינו סימן לכך שאני פגום, לא בסדר, לא ראוי, לא תקין... הופעת הכעס מלמדת שקשה לי להיות בתנאים הללו. שאני מרגיש חולשה בלתי נסבלת.


אולם, אל לי להישאר שם בכך שאני מרגיש את הכעס בפנים. עלי לתת לכעס לצאת החוצה, אבל... וזה האתגר הרגשי התרגולי - להפוך אותו מכוח מניע שמבקש לפגוע, להזיק, לחולל סבל כדי לשקם את תחושת העצמי שנפגעה... לכוח מניע לפעולה נכונה. פעולה מתוך כוונה חומלת לצמצם את הסבל בעולם, בי ובאחרים, שמיועד לשחרר את עצמי ואחרים מסבל. פעולה שאינה נקמנית ומענישה אלא נובעת מתוך כוונה להקל, לעזור, להרגיע. לשם כך, הכרח לפתח כוח פנימי, הבנה נכונה של עצמי ושל אחרים. זהו אתגר גדול, עצום, לא קל ולא פשוט, אבל אפשרי באופן הדרגתי באמצעות תרגול עקבי, שיטתי, מדויק, כנה ואמיץ של מדיטציה על הכרית ובחיי היומיום. עם השנים אני מצליח לעשות את זה במקרים מסוימים בזמן אמת ובמקרים אחרים, מאתגרים יותר, מאיימים יותר, אני לא מצליח. אבל, גם לנתח את ההתרחשות בדיעבד, להסיק מסקנות, ללמוד מה מערער אותי ומסיט אותי כבאבחת חרב מהבנה נכונה ותשומת לב נכונה, ומסלק את החמלה מלבי הוא שיעור חשוב מאד להמשך התרגול והשחרור וטיפוח החמלה.


בקרוב נפתח קורס מיינדפולנס בגישת MBSR נוסף בהנחייתי.



פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page