top of page

מלחמת 2024 בעיניים ישראליות בודהיסטיות

עודכן: 6 באוק׳ 2024


(מתוך ״לראות, להרגיש, לפעול: קולות דהרמיים מקומיים על המלחמה״. זהו קובץ מאמרים של מתרגלי/ות בודהה־דהמה שפורסם לאחרונה בעריכת קרן שפי ואביב טטרסקי)




מאז השבעה באוקטובר השיח הציבורי בישראל עוסק בעיקר בהצדקה עצמית ובהאשמת חמאס. לדעתי, חשוב הרבה יותר שנעסוק בשאלה: מה היינו, אני ואנחנו, יכולים לעשות כדי למנוע את התקפת החמאס, ומה אנחנו יכולים לעשות עכשיו כדי להפחית דוקהה (סבל, אי נחת וחוסר סיפוק) בהווה ובעתיד? דיון כזה יכול לעזור לנו לעמוד בסחף של השיח הציבורי הגועש והכואב, ולנוע לעבר חשיבה פוריה, מיטיבה ומשחררת


כמתרגל של הבודהה־דהמה, ברור לי שהתובנות של הבודהה לגבי דוקהה ושחרור מדוקהה רלבנטיות תמיד, ובמיוחד בתקופות קשות ומאתגרות כתקופה הנוכחית. השאלה היא באלו אופנים הן רלוונטיות. הן בוודאי רלוונטיות לנו כתרגול שמשחרר, מרגיע, מחזק, מאזן ומווסת רגשות; אבל בעיניי זה לא הכל. התובנות של הבודהה רלוונטיות גם כדרך להבין את המציאות שעוזרת לנו להתערב בה באופן שמשחרר מסבל מיותר. בטקסט להלן אציע פרשנות אחת שאני מוצא כמפרה, משחררת, מועילה, מחברת, מגשרת ופתוחה להרחבה נוספת, ולכן מכוונת לפעולה נכונה ומעוררת לחיים ראויים.


להרבה מאיתנו בקהילה המתרגלת יש דרשות מסויימות בקאנון הפאלי שקרובות במיוחד לליבנו ומעוררות בנו השראה. עבורי, "הדרשה על החיפוש האצילי", שמביאה את סיפור ההתעוררות של הבודהה, היא מקור כזה של השראה מתמשכת. מסופר בה כי לאחר שהבודהה התעורר והבין שהתרחש משהו מיוחד במינו שאין ממנו חזרה, עלתה בו המחשבה המתסכלת:


״אם אלמד את הדהמה ואחרים לא יבינו אותי, הדבר ייגע ויצער אותי... הדהמה הזו בלתי נתפסת לאלה שנגועים בתאווה ושנאה... לאחר שהרהרתי כך, נזירים, נטתה תודעתי לעבר אי־תנועה ולא לקראת הוראת הדהמה״. אבל מאוחר יותר גישתו השתנתה: ״הרהרתי: מי יהיה הראשון שאלמדו את הדהמה? מי יבין את הדהמה במהירות״ (ארבל, 268-270). 

הסיפור המלא כולל דיאלוג של הבודהה עם אל שניסה לשכנע אותו ללמד. בין אם האל הזה אכן קיים ובין אם מדובר במוסכמה תרבותית של התקופה ותו לא, מה שבטוח התרחש הוא שינוי פורה בחשיבה של הבודהה. ממחשבה של תסכול שנבעה מתוך רצון ללמד לצד חשש שלא יבינו אותו ונטייה להימנע מהצער שכרוך בתסכול שבאי ההבנה, הבודהה מצא את דרכו אל המחשבה הפוריה: מי כן יבין אותי?


בעיניי, מה שאפשר ללמוד מהסיפור היפה הזה הוא, ראשית כל, שגם שחרור מלא לא מבטיח היעדר רגשות שנחשבים בדרך כלל לא־נעימים, חשש או תסכול; ושנית, שהחופש מדוקהה מיותרת משמעו שהבודהה לא נלכד ברגשות לא נעימים ולא מנוהל על ידיהם, אלא יודע להגיב לעוּבדָת הופעתם בצורה מיומנת, ולפעול בצורה משחררת גם כאשר הם נוכחים בו. במקום להאמין למחשבה הראשונית שמחוללת דוקהה מיותרת, במקום להתבוסס בתסכול וברחמים עצמיים ואולי אף בייאוש, ולייצר דוקהה נוספת ומיותרת על גבי הדוקהה הראשונית, הבודהה ידע להחליף קביעה חד־משמעית מעציבה ומבודדת בשאלה פורייה שהובילה אותו למעשה נכון ומחבר. 

אם לנסח אותה במלים כלליות יותר, השאלה שהבודהה ניסח כאן היא: מה אני יכול לעשות עכשיו? במקום לעסוק במה שהוא לא יכול לעשות, או במה שלא ראוי לעשות ובמה שאסור לעשות, הוא היטה את תודעתו לכיוון הפוטנציאל שיש בו, הכוח שיש בו, האפשרויות שפתוחות בפניו. ומיד לאחר שניסח את השאלה, עלתה בדעתו התשובה: חמשת חבריו הקודמים לתרגול יבינו אותו. וכך הוא חזר אליהם ובמפגש איתם החל להניע את גלגל הדהמה, שהגיע בהמשך הדרך למיליארדי בני אדם, גם ממרחק של מאות רבות של שנים. אני לומד מכך שלעתים, גם אם נדמה שהמעשה שאנחנו עושים הוא קטן לעומת הקשיים הגדולים של התקופה והצרכים שלה, פעולה בכיוון משחרר היא פעולה בכיוון הנכון וכאשר יתהוו התנאים המתאימים, היא תוליד שרשרת של פעולות ואירועים שיביאו שינוי רחב היקף, שבאותו רגע נראה לא מציאותי בעליל.

השאלה "מה באפשרותי לעשות עכשיו כדי לצמצם דוקהה מיותרת?" היא בעיניי השאלה הבוערת תמיד, אבל בוערת במיוחד בתקופה הנוכחית, שרוויה בייאוש כה עמוק ובאירועים כה נוראיים, כאלו שכבר קרו וכאלו שכנראה עוד יקרו ולא נוכל למנוע אותם. חשוב לזכור שהעשייה אינה בשולי הדרך של הבודהה, אלא במרכזה. ההנחיה אינה תהיו ואל תעשו; ההנחיה היא עשו ועשו. עשו עם כוונה להשתחרר מדוקהה מיותרת, ולעזור לאחרים להשתחרר מדוקהה מיותרת. זו דרכו של הבודהיסטווה וזו המשמעות של קארמה - פעולה נכונה מתוך כוונה נכונה. 

כדי שפעולה נכונה תיעשה מתוך כוונה נכונה, היא חייבת לצמוח מתוך השקפה נכונה. כדי לעשות מעשה משחרר מדוקהה, עלי לטפח תפיסת מציאות נכונה. הכרח שאבין את המציאות. בלי להבין את המציאות, אפעל כסומא באפילה.




הבודהה-דהמה מונה שלושה סימנים שמתארים את תפיסת המציאות הנכונה: דוקהה - בחיים אנושיים יש פוטנציאל לאי־נחת, חוסר־סיפוק וסבל; אניצ‘ה - כל התופעות ארעיות ומשתנות, ולכן בכל רגע שבו התודעה נאחזת בתופעה ארעית ומשתנה נוצרת דוקהה; ואנטא - אין לאף תופעה מהות נפרדת מתופעות אחרות. כדי לדעת את שלושת העקרונות הללו מתוך החוויה האישית, יש צורך בהתבוננות עמוקה, רחבה וסבלנית. אולם כדי להשתחרר מדוקהה מיותרת, אין די בהבנת שלושת המשפטים הללו ובקבלתם, אלא ביישום שלהם בפועל - כלומר, בנקיטת פעולות שהכוונה שמנחה אותן אינה נגועה בהיאחזות בתפיסה שגויה של דבר מה כבלתי משתנה וכנפרד מכל שאר התופעות. 


ככל שאדם רואה את המציאות נכון יותר, קרי באמצעות שלושת המושגים הללו, כך ביכולתו לפעול בצורה נכונה יותר, מדויקת יותר, מועילה יותר ומתאימה יותר כדי להקל על הדוקהה שלו ושל אחרים. יתירה מזו, כדי לבחון אם השקפתו נכונה, עליו לפעול ולבדוק בכנות את הפעולה שלו, את הכוונה שהובילה את הפעולה ואת התוצאה של הפעולה. אם הוא מגלה שיש צורך אזי לתקן בפעם הבאה שינקוט בפעולה דומה, עליו לעשות זאת בלי להיאחז בתפיסת עצמי נפרדת וקבועה.

 

הגרסא של טיק נאת האן לאנטא ולאניצ׳ה היא המושג של קיום־שלוב או קיום־הדדי (Interbeing), והוא הדגים אותו באופנים נפלאים ביחס למגוון של תופעות. למשל, דף הנייר בספר שאני קורא כולל בתוכו כבר את כל העולם כולו, כי בניתוח שמפרק כל תופעה לתנאים שאיפשרו את הופעתה, מסתבר שכל העולם כולו היה צריך להתקיים כדי שדף הנייר יתקיים. במפגשי תרגול אני מדגים זאת כך: לא הייתי אומר עכשיו את מה שאני אומר כפי שאני אומר, אלמלא אתם הייתם כאן כפי שאתם, ואתם לא הייתם יושבים בחדר הזה בשקט קשובים לדבריי, אלמלא הייתי כאן כפי שאני אומר את מה שאני אומר. במלים אחרות, אני מי שאני כרגע כי אתם מי שאתם כרגע, ואתם מי שאתם כרגע כי אני הוא מי שאני כרגע. 


למה חשוב לראות זאת? הסיבה הראשונה היא כללית ונכונה תמיד: כדי לראות את מציאות חיינו כמות שהיא ולמצוא את הדרכים לפעול כדי לשנותה לטובה. אבל יש גם סיבה שנייה וספציפית יותר. מכיוון שאחד המאפיינים של חלק ניכר מהשיח הציבורי היהודי בישראל מאז מסע ההשמדה של חמאס ב-7.10 הוא של חלוקת המציאות לרעים וטובים ברורים, חד־משמעיים ונפרדים. זו תפיסה שונה בעליל מהתפיסה שהבודהה הציע בדבר התהוות מותנית של תופעות. חלוקה בינארית כזו מתבססת על תפיסה של שני צדדים בלתי-תלויים, נפרדים לחלוטין, ושונים במהותם זה מזה. לפי תפיסה זו, הם לא התהוו מתוך יחסים הדדיים ביניהם, אלא עומדים כל אחד בפני עצמו כטוב וכרע, וכעת יש ביניהם מאבק לחיים או למוות. 


כל השקפה מובילה לכוונה שמובילה לפעולה. ההשקפה הרווחת בציבור הישראלי בדבר שתי מהויות נפרדות ומנוגדות מובילה למסקנה שעל ישראל לפעול בכל דרך אפשרית על מנת להשמיד את הרוע המוחלט שנמצא בעזה. הרגשות הסוערים של זעם, תסכול, השפלה, פחד, זעזוע, בושה, אשמה וחוסר אונים שחווינו כישראלים בעקבות זוועות מסע ההשמדה של חמאס ב-7.10 ובעקבות ההתמשכות הארוכה של החזקת חטופים ישראלים בעזה, כמו גם מתוך הצורך המוחשי וההגיוני למנוע הישנות של מסע השמדה דומה, חיזקו את התפיסה הבינארית לעיל. התוצאה היא דיבור שמתפשט והולך בציבור הישראלי על כך שאין חפים מפשע בעזה, ומציג את השמדת העזתים כולם הופכת כמעשה מוסרי בשם הטוב נגד הרוע, שנתפס כמהותו האינהרנטית והבלתי-משתנה של האסלאם, או התרבות הערבית או המזרח תיכונית.


לעומת זאת, מנקודת מבט בודהיסטית עולה שאנחנו, היהודים-הישראלים, התהווינו כמי שאנחנו כיום בגלל שהפלסטינים הם מי שהם כיום, והפלסטינים  התהוו כמי שהם כיום בגלל שאנחנו היהודים מי שאנחנו כיום. חלק מרכזי מהתנאים שהובילו את שתי הקבוצות להיות מי שהן כפי שהן כיום, גם אם בהחלט לא כל התנאים, קשורים בקיומה הספציפי של הקבוצה השניה. טענה זו נכונה גם במקומות בהם יש הפרדה פיזית ברורה בין יהודים לפלסטינים. באופן ספציפי יותר, אפשר לומר גם שחמאס היה מי שהיה ב-7.10 כי ישראל היתה מי שהייתה, וישראל היתה מי שהייתה כי חמאס היה מי שהיה. אין קיום נפרד. הקיום הוא הדדי, לטוב ולרע.


השיפוט המוסרי הבינארי מפתה כי הוא מייצר בהירות במציאות מטלטלת, מזעזעת ומבלבלת, וכי הוא מנחה לפעולה צודקת וראויה לכאורה. אבל השיפוט המוסרי הנ״ל מבוסס על תפיסה שגויה של המציאות כמורכבת מתופעות נפרדות, שאינן תלויות זו בזו - העזתים הרעים לעומת הישראלים הטובים, האסלאם שמהלל את המוות לעומת ישראל שדבקה בחיים. הבהירות ששיפוט מוסרי בינארי זה מייצר היא אשלייתית, ולכן גם יעילות הפעולה שנגזרת ממנה היא אשליה. במקום זאת, אני מציע לאמץ את המוטיבציה הבסיסית של הדרך של הבודהה -שחרור מדוקהה מיותרת. שאלת השיפוט המוסרי היא לא השאלה העיקרית או החשובה ביותר שעומדת לפנינו. חשוב יותר לשאול שאלות שיעזרו לנו להבין מה קורה כדי לשפר את העתיד, כדי שהפשעים של חמאס לא יחזרו על עצמם, כדי להגן על עצמנו.


מתוך מוטיבציה זו, ומתוך תרגול הבודהה־דהמה, ברור שכדי להשיג מטרות אלה חשוב לא לברוח מהרגשות הקשים, אלא קודם כל להכיר בהם ולחוות אותם במלואם, וזאת בדיוק כדי שהרגשות הללו לא ישתלטו על התפיסה ויעוותו אותה. אבל, חשוב להבהיר כדי למנוע שגיאה רווחת שלחוות את הרגשות במלואם אינו אומר לפעול מתוך הרגשות כאוטומטים. לאחר שהרגשות אמרו את דבריהם ופינו את מרכז הבמה, נרצה להבין את המצב בבהירות כדי שנוכל לפעול בצורה מדויקת, נבונה ונכונה כדי למנוע את הישנות מסע ההשמדה. לשם כך, הכרח לבחון את המציאות באמצעות שלושת הסימנים. 


ראשית (דוקהה), יש דוקהה שאפשר להימנע ממנה ויש דוקהה שאי אפשר להימנע ממנה. את הראשונה חשוב למנוע ועם השניה חשוב להשלים. למשל, אפשר היה למנוע את מסע ההשמדה. אי אפשר לשלוט במה שכל הפלסטינים ירגישו ובמה שכל הפלסטינים יעשו.


שנית (אניצ׳ה), הכל משתנה ואין להיאחז בדבר אם אני רוצה לסבול פחות. לכן, כדאי לברר במה אנחנו נאחזים שמחולל בנו דוקהה נוספת על זו שאי אפשר למנוע. למשל, האם אנו נאחזים בתפיסת עצמי כל־יכול שמניחה שיש באפשרות ישראל להשמיד את כל האויבים ולהרתיע את הנותרים, ושמבטלת את נקודות המבט הפלסטיניות אודות שייכות ולאומיות. 


שלישית (אנטא), אין תופעה בעלת קיום נפרד מתופעות אחרות. כל דבר שקיים התהווה מתוך סיבות עבר שהולידו אותו ומתוך תנאי הווה שמאפשרים אותו. יש סיבות שהניעו את חמאס לצאת למסע ההשמדה ויש תנאים שאיפשרו זאת. הכרח לברר אותם ולהכיר בהם במדויק ככל יכולתנו. ככל שנעשה את מה שאנחנו יכולים כדי למנוע את התהוות הסיבות והתנאים, כך לא יתאפשר מסע השמדה נוסף.


אם כן, בהשראת הבודהה, אני מציע ראשית לשמוט את המחשבה המייאשת, המתסכלת והמחלישה: אני לא יכול לנצח את הכוחות העצומים שפועלים נגדי מכל עבר! ובמקומה לשאול: בתנאים הנוכחיים ואל מול האתגרים הקיימים, מהן אפשרויות הפעולה שלי כדי להקל על הסבל שלי ושל אחרים? זאת מתוך ידיעה ברורה ואינטימית שהכל משתנה, ומה שנראה בלתי אפשרי עכשיו, בתנאים המתאימים ייראה בבירור כאפשרי, לטוב ולרע. מה שנדרש הוא לייצר את התנאים המתאימים לטוב. אני לא שולט על רוב מה שקורה, אפילו בתוכי, על אחת כמה וכמה מחוצה לי, ועדיין אני יכול לנקוט בפעולות רבות כדי להקל על סבל, שלי ושל אחרים.


שנית, במקום לעסוק פעם אחר פעם בשאלה מי אשם ולהיאחז בקביעה שמכיוון שחמאס אשם בפשעי ה-7.10, הוא גם אשם בכל מה שקרה מאז לישראלים ולפלסטינים והפעולה של ישראל היא צודקת כולה - אני מציע לברר את סיבות העבר שהובילו לפעולה המזיקה, ואת תנאי ההווה שמאפשרים את התהוותה, כדי לזהות מה אני ואנחנו יכולים לעשות כדי לא לייצר מחדש את הסיבות והתנאים הללו, וכך להגן על עצמנו טוב יותר. רק כך אפשר יהיה למצוא פעולות שישנו את המציאות בעתיד. הניסיון הנאיבי להשמיד את האויב עתיד בהכרח להיכשל. חלק מאנשי האויב יושמדו, אבל ניסיון ההשמדה שכרוך בהרס והרג כה רחב יביא להתגייסות רחבה לטובת האויב, שיתחזק בטווח הרחוק. כל יומרה להשמיד את האויב ולהגיע בדרך זו לנצחון המוחלט היא אשלייה מגלומנית ומתכון לאסון גדל והולך, ומלמדת על חשיבה לא־אחראית קצרת רואי. גם כאן כדאי לזכור שהכל משתנה, והיכולת של מישהו לשלוט במציאות היא הרבה יותר מוגבלת ממה שאנשים נוטים להאמין.


יתירה מזו, ככל שרואים שכל התופעות קשורות זו בזו ומתנות זו את זו, ברור שפעולה מתוך כוונה לחולל סבל לאחרים מחוללת סבל בי ולהפך. כשמישהו רוצה לפגוע באחר, הוא פוגע גם בעצמו.

הסיבה שהוא עושה זאת היא כי הוא רואה את המציאות בצורה שגויה וחושב שהוא נפרד מהאחר. במוקדם או במאוחר הוא יגלה את טעותו. אבל, אם אני כבר יודע מתוך התרגול שלי בהתבוננות פנימה שבכל פעם שפגעתי באחרים הייתי במצוקה, ברור לי שככל שאשתחרר מהסבל, כך פחות אפגע באחרים. וכך גם אחרים. ככל שהם יהיו משוחררים מסבל, כך הם יפגעו פחות בי ובאחרים.



 





פוסטים אחרונים

הצג הכול

2 kommentarer


Rami Adut
Rami Adut
05. okt. 2024

מוזר. כתבתי תגובה - תומכת וגם ביקורתית במידה - אבל היא לא התפרסמה.

Lik
yossi loss
yossi loss
06. okt. 2024
Svarer

מוזר. רק עכשיו אני רואה את התגובה שלך רמי. אין לי מושג למה היא לא התפרסמה. חבל מאד שנמחקה. תוכל להעלות שוב?


Redigert
Lik
bottom of page