אנחנו מדברים דוגרי. אנחנו כנים, ישירים, בוטים, אותנטיים, לא מעמידים פנים וגם לא מעגלים פינות. חשוב לנו שידעו מה אנחנו חושבים ומרגישים כי להחזיק בבטן רגשות כבדים לא טוב. להחזיק בבטן זה לפגוע בעצמי. לדבר דוגרי עשוי לפגוע באחרים, אבל אין ברירה. שיתמודדו.
לעומת זאת, אחרים עושים מוסיירה, מדברים מסביב, מרככים, משתמשים באינספור ברכות, עוקפים מכשולים ונמנעים מאמירות קשות. פרופ׳ תמר כתריאל, אחת המנחות שלי לדוקטורט, השוותה בין שני סגנונות דיבור אלה במאמר מרתק שנלמד בקורסים רבים (קישור בסוף הפוסט). סגנון הדיבור ״מוסיירה״ שמקובל בתרבות הערבית־פלסטינית אינו כולל אמירת האמת הפוגעת בפרצוף במטרה לשמור על הרמוניה קהילתית. במקרים כאלה שומרים יותר בבטן.
במפגש בין שני סגנונות דיבור אלה, שלכל אחד מהם יש הצדקה תרבותית היסטורית פנימית, נוצרת פעמים רבות אי הבנה בין־תרבותית. מצד אחד, פתיחות, כנות וישירות עשויות להיחוות כתוקפניות וגסות רוח ולכן כמונעות תקשורת מכבדת ומיטיבה. מצד שני, רצון לשמור על היחסים החברתיים ולא לפגוע בזולת, עשוי להיתפס כחוסר כנות והעמדת פנים ולכן כמונעות תקשורת כנה ואמינה.
אולם, מעבר לפער בין שני סגנונות הדיבור ולאי ההבנה הבין־תרבותית שמתהווה במפגש, יש לדעתי דבר מה משותף בבסיס של שני הסגנונות הללו שאכנה אותו תפיסת הרגש האותנטי. בבסיס שני סגנונות הדיבור הללו, הרגשות נתפסים כמייצגים אמת פנימית יציבה שלא ניתנת להתמרה. כאשר אני מרגיש שאני חייב לבטא את האמת הפנימית שלי, אני מדבר דוגרי, והמחיר של פגיעה בזולת לא מרתיע אותי. באותו רגע המחיר שעלי לשלם על שמירה בבטן והימנעות מביטוי נתפס בעיני כבד מדי. אילו הייתי יודע שאפשר לשנות את הרגשות הללו, היה לי קל יותר להימנע מלבטא אותם ולהימנע מלפגוע באחרים. בדיוק מכיוון שאני משוכנע שאי אפשר לשנות זאת, והשאלה היחידה שנותרה היא האם להחזיק בבטן ולפגוע בעצמי או לבטא ולפגוע באחרים, התשובה בתרבות שמקנה לגיטימציה לדוגריות היא ברורה.
לעומת זאת, כאשר אני עושה מוסיירה, אני נרתע מהמחיר החברתי הכבד מנשוא של ביטוי האמת הפנימית שלי כאשר ביטוייה עשוי לפגוע באחרים. כדי לשמור על היחסים הבין אישיים, אני לוקח יותר אחריות על הסבל שהרגשות שאני חווה מביאים איתם. אילו היה ידוע לי ולסובבים אותי שאפשר לשנות את הרגשות הללו, לא היינו נרתעים כל כך מביטוי הרגשות הללו, והרגשות הללו לא היו נתפסים כמאיימים. בדיוק מכיוון שהרגשות הללו נתפסים כאמת שאינה ניתנת לשינוי, הם נתפסים גם ככאלה שצריך להיזהר מהם.
תרגול המיינדפולנס מאפשר דרך אמצע בין הדחקה לבין פעולה מתוך רגש מתפרץ. במיינדפולנס אנחנו מוזמנים להתבונן בלי לפעול, לשים לב בלי להגיב, להתעניין בתהליכים הפנימיים על כל מרכיביהם, היבטיהם וממדיהם הרגעיים הגסים והעדינים, הגלויים והנסתרים, ולהתחקות אחר התפתחותם. אגב כך, מתהווה שחרור בד בבד עם זיהוי, לימוד והבנה. בשונה מתפיסת הרגש האותנטי, תרגול מיינדפולנס מנכיח באופן בלתי אמצעי את העובדה שרגשות קשים ומחשבות מטרידות ניתנים לשינוי. זה לא פשוט, לא מהיר, ולא קל. במיוחד ברגשות הקשים, אבל זה אפשרי. כדי לעשות זאת, עלינו להשהות את התגובה האוטומטית שמופיעה בנו כדי שייווצר מרחב בחירה של מגוון פעולות, וכדי שיתאפשרו חוויות שמעולם לא הגענו אליהן, בדיוק בגלל שפעלנו מתוך התגובה האוטומטית שחזרה על עצמה. האוטומטיות הזו כפתה עלינו דפוס קבוע של התפתחות חווייתית או לכל הפחות מוגבל, גם אם לא זהה לגמרי בכל פעם.
בשלב הבא, אפשר לגלות שאין פגיעה באחרים שלא כרוכה גם בפגיעה בעצמי ולהפך, אין פגיעה בעצמי שאינה כרוכה גם בפגיעה באחרים. כך, הן הדיבור הדוגרי והן מעשה המוסיירה, שניהם מחוללים סבל, בי ובאחרים, וכדאי למצוא דרך מאוזנת יותר.
אם זה מעניין אתכםן, הצטרפו לקורס הבא כאן