תשמעו סיפור. סיפור שעבר מפה לאוזן מדור לדור ונכתב והמשיך לעבור מדור לדור ומשפה לשפה.
יום אחד בא נ׳ (Nigantha Nataputta) לנסיך אַבְּהַיַה (Prince Abhaya) וביקש להסית אותו נגד הבודהה. מי היה נ׳ ולמה ביקש להסית נגד הבודהה? אלה שאלות מצוינות שאין לי תשובה כרגע עליהן. הוא בא אל הנסיך בערמומיות ואמר לו כך: ״תגיד, בא לך להראות לכ-ו-ל-ם שאתה מצליח לצחוק על הבודהה שנחשב לכה חזק?״ ״בטח שאני רוצה״, ענה הנסיך. ״אבל איך?״ הנסיך הזה כנראה לא היה העפרון הכי מחודד בקלמר. אילו היה, היה מבין שנ׳ עובד עליו כי אם נ׳ כל כך בטוח שהוא יכול להלעיג את הבודהה וזה בדיוק מה שהוא רוצה לעשות, שיעשה את זה בעצמו. ממה הוא מפחד? ואם הוא כזה פחדן שמבקש להתחבא מאחורי הנסיך, ברור שאי אפשר להאמין לו.
בכל מקרה, נ׳ המשיך ואמר: ״לך לבודהה ושאל אותו: ׳אדוני (כאילו אתה מכבד אותו), האם אתה אומר דברים שאינם מוסכמים על אחרים ואינם ערבים לאוזניהם?׳ אם הוא יענה לך בחיוב, תאמר לו: ׳אם כך, מה ההבדל בינך לבין כל שאר האנשים הרגילים?׳. ואם יענה בשלילה, תטיח בו: ׳איך זה שאמרת לדֶוָהדָאטָא (Devadatta - דֶוָה=אל, דאטא=נתן) שהוא חסר תקנה, מיועד לגיהנום, ייצלה במשך עידן ועידנים ושהוא עתיד לאבד הכל? דֶוָהדָאטָא לא היה מרוצה מדבריך. כך הבודהה ירגיש כאילו נתקע לו ערמון בגרון. הוא לא יוכל להקיא אותו ולא לבלוע אותו.׳״ דֶוָהדָאטָא היה בן דודו של הבודהה שקינא בו ודרש מהבודהה בשלב מסוים שיודיע לקהילת הנזירים שדֶוָהדָאטָא תופס את מקום הבודהה כמנהיג. הבודהה העמיד אותו במקומו במלים חדות וברורות שלא היו נעימות לאוזניו של דֶוָהדָאטָא. בהזדמנות אחרת ניסה דֶוָהדָאטָא לחסל את הבודהה, ולפצל את קהילת הנזירים והוליך חלק ממנה שולל.
הנסיך אַבְּהַיַה הלך לבודהה כדי להכשיל אותו, אבל כשראה אותו קצת נבהל ופקפק ביכולתו לעשות זאת. כדי למצוא דרך מוצא, הזמין הנסיך את הבודהה לביתו למחרת לארוחה. אולי הוא חשב שאצלו בבית הוא יהיה אמיץ יותר ויהיה בכוחו להפיל את הבודהה בפח. הבודהה לא היה טיפש. הוא הרגיש מה קורה. אבל הסכים להזמנה, אם כי בחוסר רצון. בסוף נבין למה.
למחרת, בא הבודהה לבית הנסיך וזה שירת אותו והגיש לו מאכלים כאילו הוא מכבד אותו. לאחר הארוחה, שאל אותו הנסיך כמתוכנן: ״אדוני, האם תאמר דברים שאינם מוסכמים על אחרים ואינם נעימים לאוזניהם?״ הבודהה הפתיע אותו וענה: ״אין תשובה חדה של כן או לא על שאלה זו.״ ואז פירט הבודהה את תשובתו:
״אם זה לא נכון ולא תורם לשחרור ולא מוסכם או לא נעים אני לא אומר.
אם זה נכון ולא תורם לשחרור ולא מוסכם או לא נעים אני לא אומר.
אם זה נכון ותורם לשחרור ולא מוסכם או לא נעים אדע מתי לומר.
אם זה לא נכון ולא תורם לשחרור ומוסכם או נעים אני לא אומר.
אם זה נכון ולא תורם לשחרור ומוסכם או נעים אני לא אומר.
אם זה גם נכון וגם תורם לשחרור וגם מוסכם וגם נעים אדע מתי לומר זאת.
(סטיבן פולדר התייחס לכך ב״ערות בחיי היוםיום״, 72)
ואתה יודע למה?
כי יש לי חמלה לכ-ו-ל-ם.״
כלומר, לבודהה יש חמלה גם לנסיך שביקש להכשיל אותו וגם למי ששלח אותו. כי זו הדרך המשוחררת להיות בעולם. להיות עם חמלה לכולם בלי תלות במחשבות שחולפות במוחם או לפעולות המזיקות שלהם. אבל, אין זה אומר שצריך להפנות את הלחי השניה או לקבל את הפרשנות המסולפת שלהם למציאות. זה אומר שצריך לדעת איך לפעול מולם, לדבר איתם או לשתוק איתם כדי באמת לעזור להם להשתחרר מסבל ולהפסיק לגרום סבל לאחרים.
בקרוב ייפתח קורס מיינדפולנס להפחתת מתח בהנחייתי
Photo by Mattia Faloretti on Unsplash
אם כן, מה הסביר הבודהה לנסיך?
1. הסיפור שלמעלה אינו תרגום של דרשה של הבודהה (כאן תמצאו תרגום לעברית של אסף פדרמן עם הקדמה והערות מעניינות, תרגום אחד לאנגלית MN 58, תרגום שני לאנגלית MN 58), אבל מבוסס עליה. בחרתי בדרשה זו מתוך דרשות רבות שעוסקות באותו נושא - דיבור משחרר - כי בשונה מעמדות רווחות בחוגים מסוימים כאילו תמיד צריך להסכים ואסור אף פעם לחלוק על אחרים כי זה שיפוטי... הרי שהבודהה כאן מבהיר שלשיטתו היותן של מלים מוסכמות על השומע או ערבות לאוזניו אינו תנאי לכך שראוי לומר אותן. (קרן ארבל כבר כתבה על הנחיות הבודהה למתיחת ביקורת בדרשה אחרת) השאלה אם לומר אותן או לא תלויה אך ורק בתשובות חיוביות לשתי השאלות הבאות:
א. האם הן מבוססות על עובדות?
ב. האם הן תורמות לשחרור מאי נחת, חוסר סיפוק וסבל?
אם התשובה לשתיהן חיובית עלי לומר אותן. עלי לומר אותן כי אמירתן תתרום לשחרור מסבל וזה נובע מיחס של חמלה לעצמי ולעולם. אמירתן נובעת מרצון להקל על סבל שלא מתוך הפרדה, ניתוק והתנשאות אלא מתוך חיבור, שותפות, סולידריות ושוויון ערך. כלומר, מה שעלי לעשות כדי לטפח בי ובאחרים יחס של חמלה הוא בדיוק לומר אותן. אבל השאלה הפתוחה לפי הבודהה היא מתי לומר אותן? זו שאלה שממנה נגזרות כמה שאלות.
2. השאלה האם הן מוסכמות על השומעות או על אחרות או נעימות לאוזניהן מכתיבה את הצורך בשאלות הללו:
א. מתי לומר אותן?
ב. איך לומר אותן?
ג. איפה לומר אותן?
ד. באיזה מצב תודעה עלי להיות כשאני אומר אותן?
ה. מהם תנאי הסביבה הדרושים?
ו. ואולי אף מה מצב התודעה של הנמען?
אם יש מלים מוסכמות ונעימות, הרי שאין כל בעיה לומר אותן. אבל, אם יש לי מלים שאינן מוסכמות על השומע אותן ואינן ערבות לאוזניו, עלי למצוא את הזמן המתאים לעשות זאת. אם אעשה זאת בזמן הלא מתאים אני עשוי להחמיר את סבלו ואת סבלי. אם כן, מהו הזמן שבו השפעת המלים תהיה משחררת ולא מחוללת סבל. הזמן הוא כשאני במצב תודעה חומל; כשאני מזהה שהשומע מאמין שאני רוצה בטובתו; כשהוא במצב תודעה שקט, פתוח, וחזק; לעתים בטון נעים ועדין ולעתים בטון תקיף ונחרץ; וכשתנאי הסביבה תומכים בכך. למשל, כשדעתו אינה מוסחת. אבל, מכיוון שאני לא בודהה ולעתים אני מדבר שלא מתוך תודעת חמלה, אלא מתוך פחד והיאחזות, ולעתים לא בטון נעים ועדין, בהחלט אפשרי שהתוצאות לא יהיו משחררות, והדיבור שלי הזיק ולא תרם לשחרור. לעתים, אפשר גם ששגיתי ולא הערכתי נכונה את מצב תודעת הנמען ו/או את תנאי הסביבה ואמרתי מלים שהזיקו. צניעות והמשך טיפוח חמלה וכוונה טובה הן התשובות במצב כזה.
3. אם יש מלים שאני יודע שאינן מבוססות על עובדות, אין לומר אותן. לא משנה אם הן מוסכמות או נעימות. הן לבטח לא מועילות. עבור הבודהה מלים שאינן מבוססות על עובדות לא יכולות להועיל. אין מדובר רק בכללי מוסר, אלא במעשה שמשחרר מאי נחת, חוסר סיפוק וסבל. קודם כל אותי וגם אחרים. המוסרי והמעשי חד הם. הדרך המיומנת שהבודהה מורה היא למעשה דרך האמצע שבין בית הלל לבית שמאי. אם על פי בית שמאי הדרך הנכונה היא תמיד לומר את האמת, אחת היא מה תוצאות האמירה, ועל פי בית הלל מן הראוי לעתים לעקם את האמת כדי לעשות טוב, הרי שעל פי הבודהה צריך תמיד לומר אך ורק את האמת אבל למצוא את הזמן הנכון לעשות זאת. אין טוב בעיקום האמת, ואין טוב באמירת האמת בלי התייחסות לתנאים. עד שאמצא את הזמן המתאים, אני שותק. דרך האמצע של הבודהה אינה פשרה פשוטה בין ימין לשמאל. זוהי מיומנות לזהות את הפעולה הנכונה ברגע הנכון. פעמים רבות הפעולה הנכונה היא שתיקה שכאשר היא מיועדת למניעת סבל היא מכונה ״שתיקה נאצלת״. כאן יש פוטנציאל לקושי תרבותי. שתיקה נחווית בתרבות הישראלית לעתים כאיום. ריטריט ויפסנא מוכר בציבור הרחב כריטריט שתיקה, וזה נתפס בעיני רבים כמאיים. כאשר אנשים בחרדה מפני השקט, הם ממלאים זמן של שקט בדיבור, הם עושים את זה בדיבור מיותר שמחולל סבל בלי משים. ההבנה ששתיקה היא מבורכת ואינה בהכרח מבטאת הסכמה או כניעוּת או אי ידיעה, אלא בדיוק את הניסיון המודע והמכוון לייצר עמדה חזקה ובהירה, יכולה להיות תהליך ממושך.
4. אם יש מלים שאני יודע שהן מבוססות על עובדות, אבל לא תורמות לשחרור מאי נחת, חוסר סיפוק וסבל, גם אותן אל לי לומר. ושוב, ממש לא משנה אם הן מוסכמות או ערבות. למשל, כאשר מתעורר בי רגש קשה כלפי בן־שיחי, ומתנסחת בי פרשנות תוקפנית ביחס אליו, אם אטיח את מה שנראה לי שהוא אמת בפרצופו, משמע שנקטתי בדיבור מחולל סבל על פי הבודהה. זו הגישה הכל כך רווחת בישראל שמכונה "דיבור דוגרי". דוגרי זו מילה בערבית שמשמעה ״ישר״. פשוט ישר. לך ישר. לך דוגרי. לא ימינה ולא שמאלה. ישר. אין במילה הערבית שום ממד של תוקפנות כלפי אחרים. זו רק הפרשנות התוקפנית של ערבים כתוקפנים שהוסיפה ממד של תוקפנות למלים תמימות בערבית. כמו ״עליהום״. (יהיה פוסט נפרד על הדיבור הדוגרי.) במהלך שנות התרגול השתפרתי מאד בכך, אבל לומר שאני חופשי מכך לגמרי יהיה רחוק מאד מהאמת. לעתים, בתנאים מסוימים אני נכשל ומחולל סבל. אבל, מה שאז אני עושה הוא להכיר בסבל שיצרתי על כמה שיותר היבטים שלו ולחוות אותו באופן ישיר ומלא בלי לברוח ממנו, בלי להכחיש אותו או להדחיק אותו. ככל שאכיר בסבל הזה ואחוש אותו יותר באופן כנה ובלתי אמצעי, כך בעתיד תשתפר יכולתי לא לייצר אותו שוב. מהסיבה הפשוטה שלא ארצה לחוות אותו שוב. דוגמא נוספת היא ההתלוננות הכרונית שמכונה "קוּטֶריוּת". לרטון מול הטלויזיה על משהו ואז להירדם. מתוך חוויה אישית אומר שיש בכך משהו משחרר בטווח הקצר. הבעיה מתבררת בטווח הרחוק כשדפוס הקוּטֶריוּת הופך לבלתי נשלט. כאשר דפוס זה מכתיב את ההתנהגות שלי והוא בעצמו יוצר אי נחת, חוסר סיפוק וסבל ואין בו כל הקלה.
5. הדרך של הבודהה היא דרך של כנות ושל אמת, ולא במטרה למצוא חן בעיני כולםן אלא בכוונה לעזור לכל מי שרק אפשר להשתחרר מאי נחת, חוסר סיפוק וסבל. בלתי אפשרי למצוא חן בעיני כולם. אפילו אם אתה בודהה. הנה, בואו ניזכר בסיפור שבו התחלנו. היו אנשים בתקופתו של הבודהה שהבודהה עצבן אותם והם רצו ברעתו. היו שאפילו רצו לחסל אותו. עד כדי כך עצבן אותם. למה? אולי קנאה? משמע, סכסוך הוא לא משהו שאפשר להימנע ממנו. גם הבודהה לא ממש רצה להיות בסכסוך, אבל לא היתה לו ברירה. כמה שננסה להימנע מסכסוך על ידי ויתור על הכל, לעתים הסכסוך נכפה עלינו. זה חלק ממציאות החיים. אין חיים בלי סכסוכים. מה שחשוב הוא לא לברוח מסכסוך שמתגלע, לא להדחיק אותו, לא לבטל אותו ולא להכחיש אותו, אלא להכיר בו כמה שהוא - תוצאה של סבל מצד אחד, ומחולל סבל מצד שני. הבודהה נענה בחוסר רצון להזמנת הנסיך לארוחה. הוא לא ממש רצה להיות בסכסוך, אבל הוא ידע שזה הדבר הנכון לעשות מתוך חמלה כלפי הנסיך שמבקש לטמון לו פח. הנסיך שמשום מה נתון ברגשות שליליים כלפי הבודהה ירגיש בטוח וחזק בביתו, ולכן יהיה יותר פתוח לשמוע את דברי הבודהה המערערים והמשחררים. כך, הסיפור הזה לא רק מוסר את המסר במלים אלא גם מדגים את המסר.
אם כן, עדיף למנוע סכסוך מראש. אבל, מרגע שהוא התגלע, השאלה החשובה אינה איך אנחנו בורחים ממנו, מתכחשים שלו? ואף לא איך מוצאים את האשם בו ומענישים אותו? אלא מה אנחנו עושים כדי לעצור את גלגל הסבל ולהתחיל להניע את גלגל השחרור מסבל?
6. ואחרי כל זה, יש לפחות שתי נקודות תורפה בדרשה הזו של הבודהה אם רואים אותה כהנחיות דיבור משחרר עבור אנשים שאינם בודהה:
א. מנין לי שהמלים שאני עומד לומר אותן מבוססות על עובדות? האמנם מה שאני מבין כעובדה הוא אכן עובדה לכולם ולכולן תמיד? האם אין שום ממד של פרשנות סובייקטיבית בדבריי? תהייה זו חשובה שבעתיים בעולם של הצפה במידע. עולם שבו הבעיה אינה חוסר במידע אלא עודף במידע והמיומנות הדרושה בו היא סינון של מידע בין אמין ללא אמין, בין רלבנטי ללא רלבנטי. כאשר נושא מסוים הוא שנוי במחלוקת, קרי צד אחד לא אוהב לשמוע את דברי הצד השני, פעמים רבות המחלוקת היא על הפרשנות לעובדות ואף אין הסכמה בשאלה מהי עובדה ומה אינה. האם תמיד עדיף לשתוק כשמדובר במחלוקת? הלא בדרשה נאמר במפורש שאם הדברים אינם נושאים חן בעיני אחרים היא לא סיבה להימנע מלומר אותם.
ב. מנין לי שהמלים הללו יועילו לשחרור מסבל? האם אני צופה את פני העתיד? הלא, אף פעם איננו יודעים מה יביא העתיד, ואפילו לא העתיד הקרוב מאד. אם כך, איך נדע אם מלים מסוימות יועילו לשחרור מסבל או להפך? האם תמיד עלי לשתוק?
אם תמיד לא אדע את העתיד, ואם במרבית המחלוקות אי ההסכמה היא סביב הפרשנות, לשם מה מציע הבודהה את הקווים המנחים הנ״ל?? הלא, לפיכך עדיף תמיד לשתוק וזהו. המסקנה אם כן היא שההנחיות של הבודהה מזמינות אותי לעשות את הכי טוב שאני יכול כדי שדבריי יהיו דברי אמת ועם כוונה לשחרר ולהשתחרר. כלומר, הכוונה הפנימית היא קריטית והיא תנאי הכרחי, אבל היא אינה תנאי מספיק.
תמיד יש אפשרות שלמרות הכוונות הטובות ביותר, מלים מסוימות יגבירו את הסבל של אחרים ולא יפחיתו אותו. הלא, אין לי שליטה על תנאי הסביבה ואין לי שליטה על מצב תודעתו של הנמען. ותמיד יש אפשרות שמה שנראה נכון ועובדתי מנקודת המבט שלי, נראה מאד שונה מנקודות מבט אחרות. נקודות מבט שונות משלי - אינדיבידואלית או קבוצתית (מגדרית, פוליטית, מעמדית, לאומית, אתנית, דתית, גילאית...). כך שתמיד יש אפשרות שגם אם הייתה בי כוונה מושלמת להיטיב, דבריי השיגו את ההפך. אם במצב כזה אני נאחז בדימוי עצמי קבוע ונפרד של אדם מוסרי כי התכוונתי לומר דברי אמת משחררת, אני עשוי ליפול לבור של דיבור מתגונן ותוקפני ולהוסיף סבל על סבל לעצמי ולאחרים. אז, עלי לזכור שוב את מרכזיות הכוונה והכרחיותה ולעורר אותה מחדש בדיוק ברגע שבו אני מבין שהכוונה לא הספיקה. בדרשה אחרת לבנו ראהולה, אמר הבודהה שעליו לבדוק את דבריו לפני שהוא אומר אותם, בזמן שהוא אומר אותם ואחרי שהוא סיים לומר אותם (MN61).
אם כן, אם התברר בדיעבד שדבריי הזיקו ולא הועילו, עלי לבדוק מה הביא אותי, למרות הכוונות הטובות, לומר דברים שתוצאתם היתה הפוכה לכוונותיי? איך זה קרה? מה בדברים בתנאים העכשוויים מייצר סבל? הלא, זה חשוב לי כי לא השגתי את מה שהתכוונתי לו. כעת, מה שיאפשר לי לעשות זאת או יגביל את יכולתי לעשות זאת הוא ההיאחזות שלי באותו הזמן בתפיסת עצמי קבוע ונפרד או היותי משוחרר מתפיסה כזו באותו הזמן. כאשר אני משוחרר מתפיסת עצמי קבועה ונפרדת מאחרים של אדם מוסרי וטוב, אהיה קשוב לביקורת, וזו יכולה לסייע לי להמשיך לטפח כוונה טובה ולמצוא את הדרך לתקן ולממש טוב יותר את כוונותיי המקוריות. לעומת זאת, בזמן שבו איאחז בדימוי עצמי קבוע ונפרד של אדם עם כוונות טובות, אם אתקל בביקורת אני עשוי להוסיף עוד מנת סבל.
בקרוב ייפתח קורס מיינדפולנס להפחתת סטרס בהנחייתי
לקריאה נוספת - אוסף תרגומים על דיבור נכון בבודהיזם בישראל
לצפייה - פניננדו בהיקהו על דיבור נכון