אלה קלישאות, אמר לי תלמיד באחד מהקורסים שלימדתי על דברים שאמרתי. היה לי ברור שהוא צודק, וזה היה מוזר כי עד אותו רגע לא חשבתי על האמירות הללו כקלישאות. וזה מוזר כי כל כך הרבה פעמים שומעים את המשפטים האלה עוברים מפה לאוזן וממסך מחשב לעין:
אל תקח את זה אישי,
אל תקח את זה קשה כל כך,
הכל משתנה,
כדאי שתירגע,
ככה זה,
אלה החיים,
זה מה שיש.
כשאומרים את המשפטים האלה לאחרים כמעין עצה להתמודדות עם קושי שכרגע מעיק עליהם, אין הם אלא קלישאות שלא עוזרות במאום. מתי מישהו נרגע כשיעצתם לו שיירגע? מתי מישהו הפסיק להיפגע כי אמרתם לו לא לקחת באופן אישי משהו שהוא לוקח באופן אישי? מתי מישהו השלים עם אסון כשאמרו לו שככה זה בחיים?
היה לי גם ברור שאותו תלמיד לא מתרגל בבית, אלא מצפה שהדיבור על התרגול בפגישות והתרגול שמתקיים בפגישות יספיק. מיינדפולנס לא משפיע כך. אין ברירה אלא לתרגל ולתרגל ולתרגל. בבית. אם אין אפשרות לפנות זמן לתרגול מכל סיבה שהיא, מיינדפולנס לא רלבנטי. הפניוּת היא בעיקר פניוּת רגשית ולא עניין של זמן פנוי. כי אפשר לחוש בשינוי גם מזמן קצר של תרגול, בתנאי שהוא יהיה יומיומי.
המשפטים האלה הם כמו דחלילים שעומדים בלי תנועה ולא משפיעים כלל על המציאות. מתי ראיתם דחליל שמרתיע ציפורים?
כך, גם מעולם לא תיתקלו בקלישאה שמשפיעה.
אבל, לאחר שמתחילים לתרגל מיינדפולנס, במוקדם או במאוחר, הדחלילים מקבלים חיים ומתחילים לזוז. בתוך תוכו של האדם שמתרגל. עם התקדמות התרגול מבחינים בשינוי שמתחולל בכל חוויה שהיא ובכל דבר שהוא. זה מחזק את ההבנה שגם דברים שנראים לכאורה כלא משתנים, בבוא הזמן ישתנו. אם אני לא רואה את השינוי, זה עניין של קנה מידה ושל נקודת מבט.
אט אט, אני רואה ומבין את החוויות שלי כלא קשורות בהכרח למי שאני אלא לתנאים שבהם אני חי, מדבר, פועל, מתקשר עם אחרים. ככל שאני רואה את זה קל לי יותר לשחרר תפיסות נוקשות שאחזתי בהן ולשנות כיוון.
אני רואה איך המחשבה שהכל משתנה מאד רלבנטית ברגע מסוים שבו נדמה לי שהעולם סוגר עלי, כשהמצוקה גדולה מדי ואני לא רואה את האופק. לא כי מישהו אמר לי אותם. אלא כי אני רואה אותם בעצמי, כי אני חווה אותם, כי הם רלבנטיים. מאד!
עם תרגול מיינדפולנס הדחלילים מקבלים חיים ומתחילים לזוז בתוכי. הם מקבלים משמעות במסגרת התרגול וההתבוננות פנימה על עצמי. לומר קלישאות אלה לאחרים מחוץ להקשר של תרגול מיינדפולנס היא אמירה חסרת חמלה שמעידה בעיקר על הדובר ולא על מי שלכאורה בו היא עוסקת. לומר למי שנמצא במצוקה שלא ייקח את הדברים באופן אישי ושככה זה ושיירגע, משמע לומר: קשה לי לשמוע על הצרות שלך. תישאר אתם לבד ותתמודד אתם בעצמך. עזוב אותי. זה לא מעניין אותי. אמירות קשות מאד למי שזקוק בדיוק באותו רגע לאוזן קשבת.
אבל, תרגול מיינדפולנס הופך אט אט אמירות אלה כשהן נאמרות בתוכי פנימה לבעלות משמעות רבה ומשחררת. הכוח שלהן נובע מתוך האימון והגילוי שהדברים הם לא אישיים, שהשינוי הוא מתמיד, ושבחיים יש הרבה פוטנציאל לסבל, אי נחת וחוסר סיפוק, אבל גם לשחרור, שמחה, אושר וחיבור.