top of page

מיינדפולנס משעמם?

עודכן: 19 במרץ 2021

אדם פנה אלי והביע עניין בלימוד מיינדפולנס, אבל בו בזמן חשש משעמום. היה לו כבר ניסיון קודם של מפגש חד־פעמי שהיה משעמם. זו תגובה הגיונית, נורמאלית, סבירה ואפילו מתבקשת כי איך אפשר שלשים לב לתחושות הנשימה ברגע הנוכחי יהיה מעניין. מה כבר יש בזה? ואם מבקשים ממך לעשות את זה שוב ושוב בכל רגע מחדש, זה למעשה פעולה חזרתית, סתמית קצרה שאין בה דבר. אפשר לומר שזה בדיוק תיאור של החוויה המשעממת האולטימטיבית. תחשבו על פועל ליד סרט נע במפעל הרכבת מכוניות שכל תפקידו הוא להוסיף חלק מסוים במקום אחד במכונית ההולכת ומורכבת. הוא עושה את אותה פעולה עשרות או מאות פעמים ביום. איך אפשר שלא להשתגע משעמום?


למעשה, בתרבות השפע המודרנית שעמום נראה לרבים מכשול שאי אפשר לעמוד בו, ולעתים אפילו קושי שלא ראוי לעמוד בו. אסור להשתעמם! זה כמעט מובן מאליו תרבותי בתקופה שבה גירויים רבים מתחרים על תשומת הלב שלנו. מפאת משאב הזמן המוגבל, שעמום הפך לבלתי נסבל. ברגע שמופיע שעמום מיד נזעקים לסלק אותו על ידי פנייה למשהו שאמור לעורר עניין.



מה שאני רוצה להציע הוא התבוננות אחרת, מועילה ומשחררת על שעמום. שעמום הוא תגובה תודעתית לגירויים מסוימים, למשל פעולה חזרתית וסתמית, גירוי חושי חלש או גירוי מוכר. כאשר אני רגיל שדבר מה משעמם אותי, משמע התודעה שלי מגיבה להופעת אותו דבר בשעמום. זה דפוס תגובה לגירויים מסוימים. ושעמום הוא חוסר אנרגיה שלעתים מוביל להירדמות לא רצונית.


במקום לראות בשעמום מצב בלתי נסבל, שאי אפשר לעמוד בו ולא ראוי להתמודד איתו כלל, אני רוצה להראות שתרגול מיינדפולנס יכול לאפשר להשתחרר מהשעמום. אבל לא דרך בריחה לגירוי דרמטי יותר, חדש יותר, אינטנסיבי יותר. בדיוק ההפך. דרך הימנעות מבריחה. הלא בריחה זו התגובה הרגילה לשעמום. האם בגלל שאתם בורחים השעמום לא מופיע יותר? בודאי שהוא מופיע. ואז בורחים שוב. וממי אתם בורחים כפרות? ממי? מעצמכם. כי השעמום הוא בכם.


מה שמרתק במיינדפולנס הוא שכשנתקלים במכשול לא צריך לעבור אותו, לא צריך לטפס מעליו או לזחול ברפש מתחתיו, לא צריך להתגבר עליו ולהיאבק בו. כל מה שצריך לעשות הוא לשים לב אליו. מה זה אומר לשים לב לשעמום? ראשית, לדעת שיש שעמום. לזהות את זה ולא לברוח מזה כמו שבדרך כלל עושים. לאחר שזיהיתי שעמום ולא עשיתי דבר בעניין, או לפחות לא עשיתי דבר כדי לעורר עניין דרך בריחה מהשעמום. כבר שיניתי משהו בדפוס התגובה לגירוי שנתפס כמשעמם. בעצם זה שלא ברחתי ממנו. ואיך אני נשאר עם השעמום בלי לברוח מיד? על ידי זה שאני שם לב לנשימה למשל. עצם זה שיש לי מה לעשות ואני לא חסר אונים מול השעמום. עצם זה שאני מיומן בלשים לב לנשימה ורגיל לעשות זאת, השעמום לא מאיים עלי. הוא לא נעים אבל הוא לא מאיים.

כעת, אפשר לפתוח בחקירה של השעמום. אפשר לשאול את עצמי ממה מורכבת חוויית השעמום? לבדוק את תחושות הגוף ולחפש את התחושות שמאפיינות את המצב הזה? מה אני מרגיש בגוף כרגע, כשיש שעמום? וגם, אילו רגשות מתלווים למצב הזה של שעמום? ועוד, אילו מחשבות רצות לי עכשיו בראש?

נראה לכםן שאחרי כל כך הרבה שאלות חקרניות שכדי לענות עליהן צריך לבדוק שוב ושוב עם תשומת לב דקדקנית, יכול להיות משעמם?


אבל, אותו אדם שבא אלי עם חשש גדול משעמום, סיים את הפגישה בתחושת הפתעה: לא היה משעמם כלל. היה מרגיע מאד, נעים ומפתיע. ציפיתי להתאכזב שוב וציפיתי להשתעמם. וזה רק משלושה מושבי מדיטציה קצרים של תרגול מונחה של תשומת לב לנשימה. בכלל לא הגענו להתמודד עם מצב של שעמום, כמו שתיארתי למעלה. למעשה, כאשר ראיינתי מתרגליםות במחקר אודות החוויות הכי משמעותיות שהם חוו בזמן מדיטציה או בעקבות תרגול מדיטציה, המילה ״פתאום״ חזרה על עצמה הרבה פעמים.


אם כן, למרות כל מה שאתם חושבים ויודעים, פעולה קצרה, חזרתית וסתמית יכולה להיות לא רק מעניינת אלא בעיקר, וזה מה שחשוב, משחררת. משחררת לא רק מדפוסים אישיים של ייצור של סבל, אלא גם - וזה יכול להיות בעל חשיבות חברתית רחבה - מדפוסים תרבותיים של ייצור של סבל שהופנמו בגוף ובתודעה האינדיבידואליים על ידי אינדיבידואלים רבים. אכתוב על זה עוד בהמשך.






פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page