אינסוף ויכוחים ברשתות החברתיות ואינסוף שקרים, גוזמאות, סילופים ועיוותים ממלאים את הוויכוחים. לעתים דומה שבצד השני ניצב כסיל שלא מסוגל לדבר לעניין. כל דבר שאומרים לו, הוא מגיב בעוד הגזמה, בעוד סילוף או בעוד הסטת הדיון לעניין אחר או שחוזר שוב ושוב על ססמאות נבובות. בספר משלי שלמה המלך מייעץ: "אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן תִּשְׁוֶה לּוֹ גַם אָתָּה. עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו״ (משלי כ״ו ד-ה).
על פני הדברים, זו נראית כעצה מבלבלת משהו. במשפט הראשון הוא מייעץ לא לרדת לרמתו של הכסיל אתו אני משוחח ולא לענות לו באותה צורה איוולת שבה הוא מתנסח, שכן אם אעשה זאת אהיה כסיל בעצמי. אבל, במשפט השני הוא עץ עצה הפוכה לגמרי ומותיר את הקורא אובד עצות. אז מה לעשות?
אני חושב שתשובה אפשרית שמחברת את שתי העצות לכלל עצה אחת שמבטלת את הסתירה הפנימית נעוצה במה ששלמה המלך אומר לא על מעשה הדיבור, אלא על הכוונה שקודמת למעשה הדיבור. על העונה לכסיל להימנע מהתבטאות בצורה שבה הוא הופך לכסיל בעצמו, ובו בזמן מתבטא בצורה שתעזור לכסיל להיחלץ מכסילותו. כסיל שחושב שהוא חכם, נותר כסיל. כסיל שתפיסת המציאות של עצמו כחכם מתערערת, עשוי להתחיל לתהות על המלים שהוא אמר ועל הלך המחשבה שלו. אף כסיל לא מבין מעצמו שהוא כסיל. הוא זקוק לעזרה לשם כך. רק כאשר תפיסת המציאות שלו את עצמו כחכם תתערער, הוא עשוי להתחיל לנוע לכיוון של חוכמה.
זה לא פשוט ולא קל כי לעתים, האמירות של
כסילים הן פוגעניות, מעליבות ומתגרות, ולכן מעוררות את הדחף להגיב בתוקפנות, בהעלבה ובציניות נגדית. לכן, עירור הכוונה הראשונה יכולה להיות צעד מקדים בדרך לטיפוח הכוונה השניה המקיפה, היסודית ולכן גם החזקה יותר. ראשית, עלי לוודא שאני לא מופעל על ידי דחף אוטומטי בלתי נשלט להחזיר לו. אם זה מה שאני עושה, אני הופך לתאום שלו, וזו סכנה ממשית שניצבת לפתחנו כיום. ככל שמגיבים באופן אוטומטי, לעומתי ותוקפני מייצרים עוד מאותו הדבר. אם הכסילות שלו מקוממת אותי, האם אני רוצה להפוך לדומה לו ולייצר כסילות נוספת? רק אם הצלחתי בהימנעות מתגובה נקמנית, אני יכול להמשיך צעד נוסף קדימה לכיוון של תגובה חכמה. אם הצלחתי בכוונה הראשונה, עלי לבדוק איך אוכל לענות כך שאעזור לו לראות שהוא אינו חכם ושהוא צריך לבדוק את עצמו? מה אוכל לומר כדי לערער את בטחונו בחוכמתו, אפילו יהיה זה ערעור קטן שבקטנים? אני לא יכול לשחרר איש מטפשותו שלו. רק הוא יכול לעשות זאת. אבל אני יכול לעשות משהו כדי לערער את תפיסת המציאות שלו, ובכך לעזור לו לראות את מה שהוא מתקשה לראות מתוך שכנוע עצמי ויהירות שמתוחזקת על ידי חזרה אינסופית על הבלים.
מה יכול לעזור לי לטפח כוונה מיטיבה לעזור לו למרות היחס הפוגעני שלו כלפי?
1. לזכור שכסילות היא סבל. אדם שרואה את המציאות בצורה מעוותת סובל בעצמו כי תפיסת מציאות שגויה מביאה אותו לפעול בצורה מוטעית ומזיקה לעצמו ולאחרים. אם אני מבין שתפיסת המציאות שלו גורמת לו לסבול, נפתחת אפשרות בי לחוש חמלה כלפיו, קרי רצון לעזור לו לסבול פחות.
2. לזכור שאף אחד לא רוצה לסבול. לא אני ולא הוא. ועדיין כולנו לעתים מחוללים סבל, לעצמנו ולאחרים. הוא לא היחידי שתפיסת המציאות שלו מחוללת סבל לעצמו. גם אני כזה.
3. לזכור שלפעמים גם אני כסיל. אם אני זוכר שלפעמים גם אני כסיל, כי אני לא תמיד צודק ולפעמים מגיב בצורה אוטומטית, טפשית ומזיקה להתרחשויות חיצוניות, הרי שכמו שאני הייתי רוצה שיעזרו לי לצאת מכסילותי כשאני שרוי בה, כך אני יכול לעזור לו כעת.
4. לזכור שיהירות היא מתכון לסבל. לנסות לנצח אותו בויכוח הוא ניסיון חסר תוחלת לגרום לו להכיר בכך שאני חכם ממנו. זה לא יקרה. זו יומרה גאוותנית.
5. לזכור שיש אפשרות שהוא תופס אותי ככסיל, בדיוק כפי שאני תופס אותו. אולי הוא בעצמו רוצה כעת לעזור לי לצאת מכסילותי, כפי שהוא רואה זאת.
כמה כללי אצבע שיכולים להנחות את ההתנסחות:
לשאול שאלות, להסתקרן - דורש ממנו לחשוב.
להיצמד לעובדות ברורות - מקרקע את הדיון במציאות ומקשה עליו לברוח להכחשה.
להימנע מקביעות ערכיות ביחס לבן השיח - מקטין תוקפנות שלו.
להסכים איתו בכל דבר אפשרי - מקטין התנגדות שלו.
להיות ענייני ולהיצמד למטרה - מקטין בזבוז אנרגיה מיותרת ומקטין תוקפנות שלי ושלו.
לדבר מעט ולהקשיב הרבה - יסייע למצוא את הנקודה שבה אפשר לערער את תפיסת המציאות שלו.
לנסות להבין את ההגיון הפנימי של דבריו.
להנמיך ציפיות מעצמי - אני לא צריך עכשיו לשכנע אותו שאני צודק, אלא רק להזיז אותו קצת מאזור הנוחות שלו.
בהצלחה!