לפני יומיים נפגשתי עם תלמיד שכבר לומד אצלי הרבה זמן מעבר לקורס הבסיסי. בתקופה האחרונה הוא מרגיש טוב. עבר קשיים לא פשוטים, מחלה מאיימת חיים ועוד. ואחרי התמדה ממושכת בתרגול והתמודדות עם מכשולים רבים בתרגול הגיע למצב שבו הוא מרגיש יציב וטוב. בפגישה הוא החל לחפש בעיות כדי שנוכל לדבר עליהן וכדי שאציע תרגול מתאים. עצרתי אותו ואמרתי: רגע. לא צריך לחפש בנרות בעיות. אם מרגישים טוב, נפלא. לא צריך להצדיק את הפגישה או את תרגול המדיטציה בבעיות, קשיים, מצוקות. חשוב לתרגל ומועיל לתרגל גם כשטוב. אז זה מה שאמרתי פחות או יותר:
אנשים מגיעים לתרגל מדיטציה פעמים רבות כתוצאה ממחלה, לחץ, חרדות, אובדן, חסך, חוסר... כשקשה. משם גם נובעת המוטיבציה שלי ללמד אחרים לתרגל מיינדפולנס - כדי להקל עליהם את החיים, להראות שאפשר להשתחרר מסבל, מכאב, שאפשר לחוות אחרת מצוקה ולחיות טוב יותר.
אבל, לפעמים הכל טוב או שלפעמים אחרי תרגול ממושך, התחושה הטובה נעשית יציבה יותר. ואז הנטייה היא לא לתרגל. פשוט לא מרגישים צורך. יש כל כך הרבה דברים מושכים לעשות שקשה לוותר עליהם כדי לתרגל מדיטציה.
ראשית, יש אנשים שמרגישים שכדי לתרגל מיינדפולנס, הם צריכים מידה מסוימת של שקט ורוגע. זו יכולה להיות חוויה מאתגרת ולא פשוטה לתרגל כשבוערים מבפנים. קל יותר אם אפשר ולו קצת להירגע. לכן, כשמרגישים טוב, זה זמן מצוין לתרגל כי אז יש שקט רב.
שנית, ציפייה היא מתכון לאכזבה והכי טוב לתרגל בלי ציפייה לדבר. לתרגל כדי לתרגל. תשאלו, אבל למה בכלל להתחיל עם זה? יכולות להיות לכך הרבה תשובות ואנשים שונים מגיעים לתרגול מסיבות שונות. מצד אחד באים לתרגול עם צורך מסוים, אבל התרגול הנכון הוא כזה בלי ציפייה שהצורך ימולא, שהכאב יחלוף. למעשה, האימון בתשומת לב ברגע הנוכחי למה שקורה, מייצר באופן ספונטני עמדה פחותת ציפיות. אבל הציפייה עדיין מנקרת שהכאב יחלוף, שהחוסר ימולא. בדיוק משום כך, כאשר מרגישים טוב ואין כאב ואין מחסור, אפשר לתרגל עם הרבה פחות ציפייה שמתגנבת לה מעת לעת. לא צריך להשתחרר מדבר. קל יותר להיות בלי שום ציפייה, בלי שום סדר יום, בלי לנסות להשיג משהו, בלי מטרה. אז למה בכלל לתרגל אז תשומת לב?
מכיוון שזו הדרך הנכונה לחיות. זו יכולה להיות חוויית תרגול מיוחדת במינה שמאפשרת להעמיק את העמדה של תשומת לב, לחוות בהירות בהתבוננות פנימה.
שלישית, זו הזדמנות מצוינת להעמיק ולחזק ולהרחיב את השמחה על הטוב שיש, להכיר בטוב. אם מרגישים טוב, משמע כרגע לא צריכים שום דבר נוסף על מה שיש, ויש די טוב להכיר בו. למשל, להכיר בכך שאפשר היום בישראל בקלות רבה ללמוד ולתרגל. זו תוצאה של מאמצים של הרבה מאד אנשים במשך שנים, עשרות שנים, מאות שנים של התמסרות ושל רצון טוב של הרבה מאד אנשים. ולהכיר בכל מה שטוב בעיני בחיי.
רביעית, יכול להיות מעניין לגלות מה קורה כשמתרגלים מדיטציה כשמרגישים טוב. אולי יותר קל להרפות את הגוף במצב כזה. איך מרגיש להיות בגוף רפוי יותר? ואולי כשמרגישים טוב, הגוף אינו רפוי אלא מתהווים כיווצים מסוגים אחרים במקומות אחרים. אין לדעת מראש. צריך לתרגל ולגלות. אילו מחשבות מתהוות אז? איך הנשימה מתעצבת אז? איזה טעם יש בפה? אילו תחושות גופניות? אם לא תרגלתם כשטוב, איך תדעו? זה מסקרן.
חמישית, כפי שבזמנים של קושי וכאב, התרגול מגלה רגעים של שמחה וסיפוק בתוך הקושי הכללי ולפעמים גם הקלה בכאב פיזי או אף עונג, כך גם בזמנים טובים אפשר לגלות רגעים של היאחזות שמחוללת סבל ושזו הזדמנות לעבוד גם איתו ולשחרר גם אותו בתנאים של שקט יחסי.
ואז תרגלנו בהתאם...
